ר"ן על חולין ל״ז

1 הנודר מן הבשר. כל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון בני אדם שהוא קורא שם הדבר כך ואשמעינן דכל מין בשר אדם קורהו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים ובגמ' יתבאר עוד בס"ד:

2 העוף עולה עם הגבינה על השולחן. דקסברי דבשר עוף דרבנן ומש"ה לא גזרינן ביה העלאה אטו אכילה וב"ה אמרי לא עולה ולא נאכל דאע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן אפילו הכי גזרו בהעלאתו דאי לא לא קיימא גזרה דאכילה:

3 דבר זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. מדברים שב"ש מקילין ובית הלל מחמירין ואתא תנא לאשמעינן דמשמיה דר' יוסי נקיטינן הך פלוגתא דב"ש וב"ה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם והכי איתא בגמ' דף קד::

4 בשולחן שאוכל עליו. משום דאיכא למיחש ביה שלא יבא לאכלן כאחת:

5 נותן זה בצד זה ואינו חושש. ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה דכיון שאינו אוכל עליו לא גזרינן:

6 גמ' וסתמא כרבי עקיבא דאמר כל מידי דמימלך עליה שלוחיה. דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך דבריו ולא מוציא מן הכלל וצריך השליח לחזור ולשאול ולפרש רוצה אתה בזה:

7 מיניה הוא. חשיב הוא לענין נדרים מאותו המין כי הכא דאומר לשלוחו קנה לי בשר מן השוק אינו נשמע לו מן הסתם בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית ושואל לו כלום אני לוקח לך בשר עוף:

8 מיניה הוא. מין בשר הוא שהרי אומר לו קנה לי בשר ואם לא היה העוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא:

9 והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ואינו לוקחן מיד כשמוצאן אלמא לא קרו להו אינשי ירק דהא ירק סתם קא"ל ואי בכלל ירק הוא לא היה צריך לימלך:

10 אמר להם וכן הדבר. ומשם אני מביא ראיה שהוא מין ירק שאילו לא מצא אלא קטנית לא היה משיב ואומר לו לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדלועין הוא אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דלועין ולמה אומר כן אלא שיש לך ללמוד שהדלועין בכלל ירק:

11 ואמרינן עלה. בפרק הנודר מן הירק הוא דף נד::

12 והא דקתני הכא מותר בדגים וחגבים וכו' דדגים קשים לתחלת אוכלא. חולי העין נקרא אוכלא ודגים קשים בתחלת אותו חולי הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דממליך עלייהו שליחא דהכי אמרינן התם בפרק הנודר מן הירק שם שפעמים שאומר לשלוחו קנה לי בשר והוא משיבו לא מצאתי אלא בשר דגים הלכך דוקא בשהקיז דם ובדכאיבן ליה עיניה הוא דמותר בבשר דגים הא סתמא אסור. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל שם בהלכותיו דמהא שמעינן דכל כה"ג אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא מידי דחזי ליה אבל מידי דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא א"כ משתמע נמי בהדיא אבל מכלל לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו:

13 השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות. שאינן מעורות בגידין כמו שכתבתי שם בפירקא קמא די"ט:

14 מותרות לאכלן בחלב. דלא חשיבי בשר:

15 עוף וגבינה נאכלין באפקוליס. זו היא גרסת הרב אלפסי ז"ל ופי' מטלית וגירסת הספרים באפיקורן כלומר דרך הפקר שאינו נזהר בהם וכדמפרש:

16 הוא תני לה. כך קיבלה סדורה מרבו:

17 והוא אמר לה. והוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן בלא קינוח הפה שאם אכל זה ובקש לאכול זה א"צ ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק מן הראשון בחניכיו:

18 הא קא חזינא. שאין דבוק בידי כלום ודעת הר"ם במז"ל בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות שלא התיר אגרא בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים אלא גבינה ואח"כ עוף אבל עוף ואח"כ גבינה לא והכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא דאייתו ליה גבינה ברישא ואכל והדר אייתו ליה בשרא ואכל כי לא משא ידיה ואקשינן עליה והא תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ואם איתא דאגרא אפילו למיכל עוף ברישא ואח"כ גבינה באפיקורן שרא מאי קושיא לימא להו דאה"נ דבשר וגבינה לא מיהו רב יצחק גבינה אכל ברישא וכה"ג אפילו למיכל בשר בתרה שרי אלא שמע מינה דלא התיר אגרא אלא גבינה ואחר כך עוף ומשום הכי דייקינן מינה דגבינה ואחר כך בשר לא והיינו נמי דאמרינן לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה ומדקאמר בשר סתמא משמע דאפילו עוף אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דאגרא אפילו עוף ואחר כך גבינה שרא דלישנא הכי משמע דקאמר עוף וגבינה ואפילו הכי פרכינן לרב יצחק בריה דרב משרשיא דאם איתא דשרי למיכל בישרא בתר גבינה אדרהיט אגרא לאשמועינן רבותא דשרי למיכל עוף ואחר כך גבינה טפי הוה ליה לאשמועינן רבותא דאפילו בבשר בהמה דאיכא איסורא דאורייתא משכחת לה אפיקורן כגון דאכיל גבינה ברישא דשרי למיכל בשר בתרה ומדלא תנא אלא בעוף משמע דעוף וגבינה דלית בה איסורא דאורייתא הוא שהתירו באפיקורן בכל ענין כלומר אפילו עוף ואחר כך גבינה אבל בשר וגבינה בשום ענין לא ואפילו גבינה ואחר כך בשר ודאמרינן לקמן אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בשר בהמה דסתם בשר הכי משמע והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא הדין לחיה וגבינה כיון דקי"ל כרבי עקיבא דאמר דף קיג. חיה ועוף אינם מן התורה והא דנקט אגרא עוף משום דמודה ביה רבי יוסי לרבי עקיבא אבל לדידן דקי"ל כרבי עקיבא הוא הדין לחיה אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק הנזכר דחיה כבהמה אע"פ שהוא עצמו ז"ל פסק כרבי עקיבא דחיה ועוף חינם מן התורה ואפשר שטעמו ז"ל לפי שבשר החיה דומה לבהמה:

19 בית שמאי אומרים מקנח. מקנח הפה כלומר שיאכל איזה דבר ביניהם:

20 ובה"א מדיח. פרש"י ז"ל הדחת הפה ולפי זה כיון דמסקינן דתרוייהו בעינן צריכין קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים ואינו נראה דא"כ כי אמרינן קנוח הפה ונטילת ידים הוה לן למימר קנוח פה והדחת פה ונטילת ידים לפיכך נראה דמדיח היינו נטילת ידים וב"ש איירו בהכשר פה וב"ה בהכשר ידים וכולהו מודו דתרוייהו בעינן:

21 והלכתא בכל מילי הוי קינוח הפה בר מתמרי וקמחא וירקא. דבכל חד מהני משטר קא שטר כלומר נדבק בחיך ואינו מקנח אותו וקימחא משום דרכיך טפי ומפריך כלומר מתפרך בפה ואינו מקנח הפה והחיך ובסמוך יתבאר האי קינוח אי סגי אפי' בין בשר וגבינה או דוקא בין גבינה לבשר:

22 אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:

23 בשר שבין השינים מהו. מי חשיב בשר לאסור גבינה עד שנוטלו:

24 הבשר עודנו. אלמא בשר קרי ליה:

25 אנא להא מילתא חלא בר חמרא. אנא לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין ויש שפירשו דכי אמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר אפילו בלא קנוח הפה קאמר לפי שאין הגבינה וטעמה נשארת בפה אלא נמוקת מאליה. ומיהו נטילת ידים בלילה דלא חזי צריך. ורב יצחק בריה דרב משרשיא לא עבד קנוח הפה כלל. דלגבינה ואח"כ בשר לא צריך. והכי קאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה אא"כ נטל ידיו וקנח פיו ומיהו בהכי סגי אכל גבינה מותר לאכול בשר אפילו בלא קנוח פה וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בסמוך דף קה: לא שאנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה אלמא איכא תקנתא בין תבשיל לגבינה דלא צריך שהייה והיינו קנוח פה ונטילה ומר עוקבא דהוה שהי מסעודתא לסעודתא מדת חסידות היא שהיה נוהג בכך וזהו דעת בעל הלכות ור"ת והר"ז הלוי ז"ל אבל הרי"ף ז"ל פירש דכי אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה היינו עד שישהה כדי שיעור סעודה אחרת וה"ק אכל בשר אסור לאכול גבינה עד שישהה כשיעור שבין סעודה לסעודה ולא סגי ליה בקנוח אכל גבינה מותר לאכול בשר בקנוח הפה ונטילת ידים וכי אמרי ב"ש וב"ה מקנח ומדיח בכה"ג היא וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות ולפ"ז רב יצחק בריה דרב משרשיא דאייתו ליה גבינה ואכל ואייתו ליה בשרא ואכל קינוח הפה עבד ודאמרינן לקמן אבל בין תבשיל לגבינה חובה. בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר אלא שהר"א ז"ל מספק ואומר שאפשר שלא אסר הרי"ף ז"ל לאכול בשר ואח"כ גבינה תוך שיעור סעודה אחרת אלא בלא קנוח הפה אבל בקנוח הפה שרי ותמיהני עליו שכיון שהרי"ף ז"ל הביא ראיה ממימרא דמר עוקבא אלמא ס"ל שלא מפני מדת החסידות בלבד היה עושה כן אלא מפני שורת הדין ואם איתא דבקנוח הפה סגי למה היה מיקל מר עוקבא יותר מאביו בכך והוה קרי נפשיה חלא בר חמרא ליעביד קנוח הפה ואבוה נמי לא הוה צריך לשהויי עד למחר ועוד שהרי בסמוך הוצרך לפרש הרי"ף ז"ל דכי אמר רב נחמן בין תבשיל לגבינה חובה בין תבשיל לגבינה דמעיקרא קאמר ואם כדבריו לוקמה כפשטה בקנוח הפה ולפיכך הדבר ברור שהרי"ף ז"ל סובר דלבשר ואח"כ גבינה לא סגי קנוח הפה אלא שהייה בעינן וכבר פשט המנהג כדברי הרי"ף ומ"מ נראין הדברים שמי שאכל בשר ושהה קצת ואח"כ מצא בשר בין שיניו שאינו צריך שהייה כדי סעודה מאותו זמן שנטל הבשר משם אלא מאכילה ראשונה חשבינן ליה לזמן שהייה ומיהו קנוח הפה מיהת משמע דבעינן:

26 מים ראשונים מצוה אחרונים חובה. חובה עדיפא ממצוה ולקמן מפרש מאי חובתייהו:

27 בין בכלי. תחתיהן לקבלם:

28 קינסא חתיכות קרשים. למ"ד דבעי כלי הכא לאו כלי הוא למ"ד אין ניטלין ע"ג קרקע סגי בקינסא:

29 מפעפעין. מרככין את הידים ומבליעין בהן זוהמת התבשיל:

30 סולדת. נכוית:

31 אבל בין תבשיל לגבינה חובה:

32 איכא מ"ד וכו'. כבר נתפרשה למעלה:

33 דהא מקשינן מינה לר' יוחנן. בגמרא איתא:

34 מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח. שאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן:

35 ומשתכחא כי קורטא בכורא. אינה מצויה אלא קורט בכור וכתב הראב"ד ז"ל דכיון דמים אחרונים לא נתקנו אלא כדי להשמר מן הסכנה אינו מברך עליהם כשם שאינו מברך כל שעה שהוא נשמר מן הסכנה ומיהו בברכות משמע דמים אחרונים מצוה נמי איכא דאמרינן התם בפרק אלו דברים דף נג: והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וקשיא אשמעתין אלא שהרב ז"ל תירץ דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם שהוא צריך ליטול ידיו כדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה אבל כשלא אכל דבר מזוהם אי נמי לשאר המסובין אין בנטילתן מצוה אלא חובה משום מלח סדומית. וכתב רבינו האי ז"ל דכל דבר לח שהוא מסתבך בידים מיקרי דבר מזוהם ואחרים אומרים שכל דבר שאינו קרב לגבי המזבח קרי מזוהם ושאינו מזוהם הוא הדבר הקרב כדאמרינן בהמה שקרבה לגבי המזבח פסקה זוהמתה הלכך מי שאכל דבר מזוהם ובא לברך בהמ"ז מברך על נט"י כשם שמברך בראשונים ואיכא מ"ד דאחרונים כיון שאין צריכות כלי אינו מברך ענט"י אלא על רחיצת ידים דלשון נטילה הוא מלשון כלי הקרוי נטלא ולא נהירא דאפילו רחיצת ידים שאינה צריכה כלי מיקרי נטילה בלשון חכמים לפי שרוב הרחיצות בכלי כדאמרינן עלה דתני אגרא הוא תני לה והוא אמר לה בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים אע"ג דהתם ודאי לא בעינן אלא רחיצה ולפיכך אנו נוהגין לברך על נט"י בשחרית לתפלה אע"פ שאינן טעונות כלי. וכתב הראב"ד ז"ל דבנטילת ידים שבין תבשיל לגבינה מברכינן ברכה אע"ג דקרי להו חובה משום דלא דמי לחובה דמים אחרונים. דהתם ליתא אלא משום סכנה אבל הכא מצוה איכא אבל אחרים אומרים דכה"ג לא מיקרי מצוה שאינן באין אלא להמנע מן העבירה ויש בגמ' בכאן מימרות הרבה בדיני נט"י וכתבן הרי"ף ז"ל בפרק ואלו דברים: